TownScape – Gordon Cullen

הספר מדבר על החזות העירונית, המראה והחוויה העירונית מנקודת מבט אנושית. הוא נותן המחשות מערים ולערים אנגליות.
מדבר על הקנה מידה האנושי, קנה מידה אשר צריכים להשרישו באספקטים הבאים שגם להם צריכים לשים לב:

ראיה סדרתית: זה ללכת מקצה אחד לקצה השני, בצעדים אחידים, יספק רצף של חשיפות וגילויים, המוצעים על ידי סדרה של תמונות מנוגדות.

מקום: העולם הנתפס נמצא בשחור ולבן, הרחובות הם לתנועה, והמבנים בשביל מטרות חברתיות ועסקיות.

תוכן: התעסקות באיכויות המהותיות של מרכיבי הסביבה השונים. מתחיל בקטגוריות נופיות-חזותית של מטרופולין וממשיך לעיר, ארקדיה, פארק, תעשייה, קרקעות מעובדות וטבע פראי.

נקודת מגוז: הרעיון של העיר כמקום של אסיפה, של אינטראקציה חברתית ושל מפגש, הנלקח כמובן מאליו לאורך הציביליזציה האנושית והממשיכה אל תוך המאה ה-20.

קרבה: קרבה ולא סגר (enclosure), על ידי עימות בין "נסיעה" ל "הגעה". קרבה היא ביטול המערכת העירונית הליניארית (רחובות, פסאז'ים...) והחלפתה לסכום קוהרנטי הניתן לעיכול באופן חזותי בהתחשבות בפן המתקדם והמשתנה באופן דינאמי, כאשר סגר מספק עולם פרטי מוחלט, מופנם, סטטי, יהיר ואנוכי.

תאורת רחוב: התעסקות באימפקט של התקנת תאורה ציבורית מודרנית בערים או אי התקנתה, בעיקר, עם העיצוב התעשייתי ועיצוב האביזר. בלתי אפשרי באופן טבעי לנתק שני חושים, כך גם בנוף העירוני, אנחנו מתעניינים בשני אספקטים: הראשון, עיצוב מהותי ופנימי והשני, היחסים או שילוב בין אלמנטים מעוצבים.

פרסום חיצוני (פומבי): אחת התרומות לנוף העירוני המודרני, קופץ לעין בכל מקום שמסתכלים עליו, אך שכמעט כל מתכנן ערים מתעלם ממנו לחלוטין, זה הפרסום שרואים ברחובות (שמות מסעדות, פרסומת של מאכל או שמפו וכו'). זה המאפיין, בעל הפוטנציאל המוערך ביותר של התרומה של המאה העשרים לסצנה האורבאנית. בלילה זה יוצר נוף עירוני וחזותי-טבעי חדש מסוג שלא נראה קודם לו בכל ההיסטוריה העירונית והאנושית בכלל.

פה ושם: התוצאה הפרקטית לחבר את העיר במפרקים מזוהים, אינה קרובה יותר ליצירת ה"פה" מאשר ה"שם", וזה בדיוק במניפולציה של שני הקונספטים המרחביים האלה, שבהם חלק רחב של דרמה עירונית עולה וצף. סגר מעשה אדם, אפילו מהסוג הפשוט ביותר, מחלק את הסביבה ל"פה ושם".

Townscape גורדון קולן

כרזה בהשראת הספר

ערי הגנים של המחר

איביניזר הווארד עיתונאי וכלכלן לונדוני מפורסם, מוציא לאור ספר בשנת 1898 בשם:
Tomorrow : A Peaceful Path To Real Reform
אך בהוצאה שלו בשנת 1902 שונתה לכותרת של "ערי הגנים של מחר".

בספר, הווארד, טוען שבתכנון עירוני קיימים שני מגנטים, עיר וכפר, ומציע מגנט שלישי
שזה בעצם לבנות ישות עירונית חדשה "עיר גנים" שתבנה מנקודת מבט סוציאלית במקום
הקפיטליזם והמעמדות הקיימים באנגליה, מעין קואופרטיב שיתופי (הקרקע שייכת לכולם,
ואפשר לשפר את החיים והכלכלה של כולם), המשלב את היתרונות של העיר עם יתרונות
הכפר.
בספר הוא מפרט את יתרונות וחסרונות העיר והכפר כל אחד לחוד, ומדבר על מה שיהיה
בעיר גנים, מציע גם סכימה מאוד כלכלית.
על פי הווארד:
עיר גנים היא עיר שמתוכננת לחיים בריאים יותר ולתעשייה
מוקפת בחגורת ישובים כפריים, הגודל האופטימאלי : 32000 נפשות
גודלה המינימאלי מאפשר חיי חברה מליאים והכול נמצא בחזקת הכלל או בחזקת קרן לטובת
הקהילה, אחרי שמתמלאות הערים, אז מתחילים להעביר את האנשים לעיר הגדולה שבמרכז.


חסרונות העיר: זיהום אוויר, ניתוק מהטבע, ניגודים חברתיים גדולים מדי.

יתרונות העיר: תשלום גבוה לעובדים עבור עבודתם, ריכוז של פונקציות
ציבוריות-תרבותיות לטובת הכלל, פאר של בניינים,רחובות וכיכרות.

חסרונות הכפר: תשלומי עבודה נמוכים, מחסור בחיים חברתיים, ציבוריים ותרבותיים
מפותחים ומלאים.

יתרונות הכפר: קרבה לטבע, אורח חיים בריא יותר.

הווארד מציע לבנות 6 ערים, בכל אחת 32000 נפשות, במרכזן עיר גדולה יותר (למשל
לונדון) בת 58000 נפשות ומעלה.

הוא מציע להשאיר בעיר 2000-2500 חקלאיים, אך לשמור שהעיר תהיה תעשייתית, כאשר הן
בנויות בסביבה חקלאית, כאשר כל עיר צריכה להיות אוטונומית.

מציע לעיר 2400 דונם, 1/6 מהשטח בנוי והשאר שטחים עירוניים וחקלאיים, התכנון הוא
תכנון רדיאלי, מגורים בטבעות כשמסביב שטחים חקלאיים.
במרכז העיר גן גדול ומסביבו פונקציות ציבוריות כגון עירייה, תיאטרון, בית-חולים וכו'. אחר כך פארק ציבורי גדול ומרכזי, אחריו באים המגורים. בסוף שטח הפארק ארמון זכוכית גדול שבתוכו גן טרופי ומסחר. אחרי המגורים באה שדרה ראשית ובה גן שבתוכו מוצבים מוסדות חינוך.
לאחר מכן, שוב מגורים, ושוב שדרה ואיזור ירוק, ואז מתחם תעשייה קלה, ואחריה אזור תעשיה כבדה ובסוף פסי רכבת שמאפשרים להביא את תושבי עיר הגנים למפעלים מחוץ לעיר. ובזה יש שש שדרות שמתחילות במרכז העיר.
העיר צריכה לאפשר תנועת הולכי רגל, לכן קוטר העיגול לא יעלה על קילומטר אחד. ערי הגנים מתקשרות האחת עם השנייה ועם העיר הגדולה שבמרכז.

• הרווח מעלית מחירי הקרקע יחולק שווה בשווה בין כולם.
• מגורים של עניים ועשירים ביחד תיצור סביבה הטרוגנית יותר בריאה – רעיון שלא התממש.
• קנברה, בירת אוסטרליה היא עיר הגנים הגדולה ביותר בעולם, תוכננה על ידי גריפין.
• תל אביב גם תוכננה לפי רעיון עיר הגנים על ידי ממשיכיו של הווארד.

Letchworth 1903-1912
עיר הגנים הראשונה בעולם, תומכיו של הווארד קונים אדמה ובונים עליה עיר גנים, המתכננים הם ריימונד אונווין ובארי פארקר .
היא נבנית על שטח 1800 דונם, כשהיחס בין בנוי לפנוי הוא 1:2 ולא 1:6 לפי אבנעזר, במרכז העיר חלק מסחרי וסביבו פונקציות ציבוריות. מסביב לעיר כפרים חקלאיים המשרתים את העיר, הסכמה אינה הסכמה הרדיאלית האידיאלית של הווארד, כי השטח ותנאיו לא מאפשרים את זה במיוחד בגלל פסי הרכבת שעוברים באמצע העיר ולא בהיקף, וגם בגלל הטופוגרפיה שבמקום וכאשר יש רק 3 צירים רדיאליים ולא 6 צירי.
המרכז של העיר אינו מוצלח ומפוזר כאשר בינוי המגורים בוצע בצורה רדיאלית והתעשייה לא במרכז / היקף אלא בחלק הצפון מזרחי של פסי הרכבת, במרכז העירייה, בתי חולים, תיאטרון...
הרבה שטחים פתוחים נמצאים בתוכה ומסביב לה. לעיר היו הרבה חסרונות אך עיקרן הוא זה שאחד העקרונות של הווארד לא התממש וזה הנושא החברתי, אין שוויוניות בגודל ובחלוקת מגרשי הבתים (מעמדות).
העיר התאכלסה באיטיות ; בשנת 1908 היו בה 5000 תושבים ואף פעם היא לא הגיעה למצב של 32000 תושבים.
אנשים לא הסכימו לעבור מלונדון הגדולה וההנאות שבה, רוב התושבים של העיר היו בעלי מקצועות חופשיים, כגון: רופאים, עורכי דין, מהנדסים, ארכיטקטים ואמנים.
סוגי הבניינים שנבנו בעיר הי ובהשפעתו של וויליאם מוריס שהיה הוגה דעות, איש ציבור, אוטופיסט ואחד מראשי "תנועת האמנות והאומנות".

האב טיפוס של עיר הגנים תפס בעולם ועשה הדים שהגיעו לרוסיה במזרח וארה"ב במערב כאשר בעיקר היו בצרפת וגרמניה.
עיר הגנים (הסכמה של הווארד) שונתה והותאמה (לטוב ולרע) למדינות העולם .
המפורסמים ביניהן :
• קנברה – אוסטרליה
• המפסטד – לונדון
• דרזדן – גרמניה
• תל אביב – ישראל
• חיפה – ישראל

סיכום תמציתי של העיר הגנרית

העיר הגנרית מתארת מצב בהווה בו העיר נהייתה שיבוט אוניברסאלי הסובל מהדחקה קולקטיבית. הכללים- זהים; יש לכך אפילו חוקיות גיאומטרית התומכת בקונוונציה מעלת השתהות- המרכז הוא המרחב האוצר בתוכו את כל ההתרחשויות וההתחדשויות באופן מאסיבי המקשה עליו לתחזק את עצמו עד כדי שהוא נאלץ להיאחז בדימויים סרים מתוכן על מנת להביע את ייחודו הלא קיים ואת הצדקת הריכוזיות המאסיבית בתוכו. מולו, ניצבים השוליים- הפרבר, עיר הקצה, עיר השינה או כל כינוי שהיה פופולארי בעשור מסויים של סוף המאה הקודמת. המציאות כיום משמרת קונבנציה בה האינטנסיביות במרכז העיר מתאפשרת כל עוד היא מתוחזקת בשיממון ובפאסיביות של ההיקף הנרחב שלה, הנאלץ להזין את המרכז בנהירה יומיומית של אינדיבידואלים לתוך המרכז הפעיל. בפועל, אין מגורים במרכז העיר. יש רק מגורים זמניים (בטווח של יום עד מספר שנים) מכיוון שהשכ"ד במרכז גבוה עד כדי חוסר כדאיות מוחלט. המודל העירוני אפילו דוחה מעליו את אפשרות המגורים לאורך זמן בכדי לאפשר התחדשות מתמדת, "... בתים הנהפכים למשרדים, מחסנים ללופטים, כנסיות נטושות למועדוני לילה, ההפיכה חסרת הקשר ממרחב משרת למרחב 'ציבורי'..."
עם זאת, ישנה התחייבות מסיונרית כמעט לשימור מינימאלי של טיפוס מסויים מתוך מבחר האופציות האינסופי של העבר העבר על המקום, ורצוי שהתצורה הנבחרת תסייע במיתוג ונתינת זהות סינטטית למקום, אולי תצליח למכור ולהפיץ את הסמל בתוך בועת זכוכית ובה פתיתי שלג נוגים, אך הסאבטקסט הנילווה הוא העליונות בתקופה הנאורה, המסוגלת להחזיר את תהילת העבר (אפילו אם לא הייתה קיימת בעבר) ולהינות ממנה בשנית, ואם כבר בשנית, אז למה לא עד אינסוף. ועל זאת נאמר- "בעידן אשר אינו מסוגל ליצור הילה משלו, חשיבות ביסוס ההילה מרקיע שחקים".
ולפיכך, קם הפוסטמודרניזם. הסגנון שהוא אב הסגנונות, המאפשר שימוש לא מלומד בשברים המנופצים הלקוחים מסגנונות שונים, הדבקתם ביחד מתוך שאיפה לעורר את עולם המושגים האנושי המנומנם, ולמעשה התגלה כ"שיטה, תנועה בפרופסיה האדריכלית המייצרת תוצאות במהירות מספקת לעמידה בקצב ההתפתחות של העיר הגנרית". כתולדה מכך, התושבים לא יכלו לעמוד בפני ההתרגשות המתמדת אשר הגישה הזו הציעה להם, והגיבו באופן לא צפוי, והוא ביטול כל הסגנונות המושטחים כאחד. זה יוצר מצב אבסורדי בתכלית; מצד אחד מושקע במצטבר הון עתק בהכשרת אדריכלים ומתכננים אשר מתאמצים להשטיח ולהנציח את השטחת הסגנונות לאורך ההיסטוריה, ומצד שני, האזרחים כולם מתרגלים על בסיס יומיומי להיחשף לאותן פנינים היסטוריות ואקזוטיות ביחד עם כל יתר הגירויים השכיחים, כך שמשמעותן מושלכת לסוג של אבדון קולקטיבי, ובאבדון הזה שוכנת העיר הגנרית.
בכדי הן להזין והן לברוח מן השגרתיות הצחיחה מתקיימת התיירות. ההתניידות של אנשים מעיר לעיר בכדי להמשיך להדחיק את מה שנראה להם מוכר מהבית והתפעלות ממה שמוקצן במקום המתוייר ולא קיים בביתם שלהם, והרי הכל, למרבה הגיחוך, אותו הדבר, אותה הגנריות.
קולהאס מציע לראות את מה שניסינו בכח לא לראות, לקחת את החזרתיות הסדרתית, את השממון ברחובות שבלאו הכי כבר קיים, ולהצהיר עליו כעל העיר השיוויונית החדשה, בה אין צורך להתנייד ולשלם בכניסה למרכז העיר השוקק, מכיוון שגם שם לא קורה כלום- יש פוטנציאל שווה לכל ההתרחשויות להתקיים וגם לא להתקיים במידה שווה בכל מקום. ובמה כן תלוי המגוון? בהתארגנות הספונטנית של התושבים, באקטיביות וביצירתיות מקורית המאפשרת פוטנציאל אמיתי להתהוות אורבאנית חדשה. אם בעבר הייתה סדרתיות מנטאלית בהסוואה של מקומות מגוונים, אז הפתרון יהיה סדרתיות מקומית מוסווית במנטאליות מגוונת.

הגשה סופית- התערבות בשכונת ואדי ניסנאס.

התוצאה בפרוייקט, לאחר התבוננות בהמשכים בשכונה, הייתה למסד את ההתרחשות הטבעית של התושבים המושכת אל הצומת. ילדים משחקים שם, מבוגרים מתבוננים, ואולי זהו המקום לנצל את ההתבוננות הטבעית של התושבים ולהבחין ביצירות האמנות וביכולת הביטוי האישי של התושבים. כך אולי ניתן יהיה לשלבם בצורה פעילה במתרחש בשכונתם.

עיר רשת- ביקורת