סיכום תמציתי של העיר הגנרית

העיר הגנרית מתארת מצב בהווה בו העיר נהייתה שיבוט אוניברסאלי הסובל מהדחקה קולקטיבית. הכללים- זהים; יש לכך אפילו חוקיות גיאומטרית התומכת בקונוונציה מעלת השתהות- המרכז הוא המרחב האוצר בתוכו את כל ההתרחשויות וההתחדשויות באופן מאסיבי המקשה עליו לתחזק את עצמו עד כדי שהוא נאלץ להיאחז בדימויים סרים מתוכן על מנת להביע את ייחודו הלא קיים ואת הצדקת הריכוזיות המאסיבית בתוכו. מולו, ניצבים השוליים- הפרבר, עיר הקצה, עיר השינה או כל כינוי שהיה פופולארי בעשור מסויים של סוף המאה הקודמת. המציאות כיום משמרת קונבנציה בה האינטנסיביות במרכז העיר מתאפשרת כל עוד היא מתוחזקת בשיממון ובפאסיביות של ההיקף הנרחב שלה, הנאלץ להזין את המרכז בנהירה יומיומית של אינדיבידואלים לתוך המרכז הפעיל. בפועל, אין מגורים במרכז העיר. יש רק מגורים זמניים (בטווח של יום עד מספר שנים) מכיוון שהשכ"ד במרכז גבוה עד כדי חוסר כדאיות מוחלט. המודל העירוני אפילו דוחה מעליו את אפשרות המגורים לאורך זמן בכדי לאפשר התחדשות מתמדת, "... בתים הנהפכים למשרדים, מחסנים ללופטים, כנסיות נטושות למועדוני לילה, ההפיכה חסרת הקשר ממרחב משרת למרחב 'ציבורי'..."
עם זאת, ישנה התחייבות מסיונרית כמעט לשימור מינימאלי של טיפוס מסויים מתוך מבחר האופציות האינסופי של העבר העבר על המקום, ורצוי שהתצורה הנבחרת תסייע במיתוג ונתינת זהות סינטטית למקום, אולי תצליח למכור ולהפיץ את הסמל בתוך בועת זכוכית ובה פתיתי שלג נוגים, אך הסאבטקסט הנילווה הוא העליונות בתקופה הנאורה, המסוגלת להחזיר את תהילת העבר (אפילו אם לא הייתה קיימת בעבר) ולהינות ממנה בשנית, ואם כבר בשנית, אז למה לא עד אינסוף. ועל זאת נאמר- "בעידן אשר אינו מסוגל ליצור הילה משלו, חשיבות ביסוס ההילה מרקיע שחקים".
ולפיכך, קם הפוסטמודרניזם. הסגנון שהוא אב הסגנונות, המאפשר שימוש לא מלומד בשברים המנופצים הלקוחים מסגנונות שונים, הדבקתם ביחד מתוך שאיפה לעורר את עולם המושגים האנושי המנומנם, ולמעשה התגלה כ"שיטה, תנועה בפרופסיה האדריכלית המייצרת תוצאות במהירות מספקת לעמידה בקצב ההתפתחות של העיר הגנרית". כתולדה מכך, התושבים לא יכלו לעמוד בפני ההתרגשות המתמדת אשר הגישה הזו הציעה להם, והגיבו באופן לא צפוי, והוא ביטול כל הסגנונות המושטחים כאחד. זה יוצר מצב אבסורדי בתכלית; מצד אחד מושקע במצטבר הון עתק בהכשרת אדריכלים ומתכננים אשר מתאמצים להשטיח ולהנציח את השטחת הסגנונות לאורך ההיסטוריה, ומצד שני, האזרחים כולם מתרגלים על בסיס יומיומי להיחשף לאותן פנינים היסטוריות ואקזוטיות ביחד עם כל יתר הגירויים השכיחים, כך שמשמעותן מושלכת לסוג של אבדון קולקטיבי, ובאבדון הזה שוכנת העיר הגנרית.
בכדי הן להזין והן לברוח מן השגרתיות הצחיחה מתקיימת התיירות. ההתניידות של אנשים מעיר לעיר בכדי להמשיך להדחיק את מה שנראה להם מוכר מהבית והתפעלות ממה שמוקצן במקום המתוייר ולא קיים בביתם שלהם, והרי הכל, למרבה הגיחוך, אותו הדבר, אותה הגנריות.
קולהאס מציע לראות את מה שניסינו בכח לא לראות, לקחת את החזרתיות הסדרתית, את השממון ברחובות שבלאו הכי כבר קיים, ולהצהיר עליו כעל העיר השיוויונית החדשה, בה אין צורך להתנייד ולשלם בכניסה למרכז העיר השוקק, מכיוון שגם שם לא קורה כלום- יש פוטנציאל שווה לכל ההתרחשויות להתקיים וגם לא להתקיים במידה שווה בכל מקום. ובמה כן תלוי המגוון? בהתארגנות הספונטנית של התושבים, באקטיביות וביצירתיות מקורית המאפשרת פוטנציאל אמיתי להתהוות אורבאנית חדשה. אם בעבר הייתה סדרתיות מנטאלית בהסוואה של מקומות מגוונים, אז הפתרון יהיה סדרתיות מקומית מוסווית במנטאליות מגוונת.